שלום לכם חברים,
התקיעה עלתה, חזקה וברורה.
הסתיים היום הגדול.
מהאש המהבהבת בבזיך הקטן, שבערה עשרים ושש שעות,
הדלקנו את נר ההבדלה,
וברכנו 'בורא מאורי האש',
מבקשים לשמר את החום וההתרגשות,
ולהעביר אותם הלאה, אל ימות החולין.
ערכנו שולחן וסעדנו את ליבנו,
כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת-מַעֲשֶׂינוּ (קוהלת ז:9)
וכבר מפנים את השולחן,
לתת לניר הצבעוני, לחרוזים ולמספריים לדבר,
ולהפוך לקישוטים יפהפיים.
עדיין לא ימי חולין.
בעוד ארבעה ימים,
נצא מבתינו אל הסוכות
נעזוב את בתי הקבע היפים והנוחים,
אל סוכות של עץ וירק.
"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת". (ויקרא כ"ג:42)
בפסח יצאנו ממצרים, בשבועות קבלנו את התורה,
בחנוכה ארע נס פך השמן, ופורים אנו חוגגים את נס ההצלה מגזרתו של המן,
ומה קרה בסוכות?
כלום. שום אירוע היסטורי.
בסוכות מציינים עובדה שנמשכה בארבעים שנות נדודיו של עם ישראל במדבר:
במדבר הגדול והשומם זכה העם להגנה,
חום המדבר והחולות הצורבים, לא הורגשו.
שרוול פלאי יישר את הדרך, ומיזג את הטמפרטורות הגבוהות,
בשפת הקבלה נקרא 'ענני כבוד',
ולזכר אותם עננים, אנחנו יוצאים את בתינו ומקימים סוכת ארעי ויושבים בה שבעת ימים.
מצרים החזקה שבאומות, העשירה, המפותחת והגאה האמינה כי איש לא יוכל לה.
איש לא יבוא בגבולה, איש לא יצא מתחומה.
לה היאור והוא אלוהיה הזן והמפרנס אותה.
והעבריים הנאנקים תחת הפרגול, לאחר שנות עבדות וקושי,
התחילו להאמין גם הם כי לגיבורים הכוח, לעשירים הביטחון ולעריצים הכוח למשול.
מה בקשו הם? רק להוריד מעליהם את העול,
ולהמשיך ולחיות, כמו השכן ממול, משעבד האתמול, ואולי גם לשלוט באחרים.
בפסח יצאנו מעבדות.
בפסח זמן חרותינו יצאנו אל המדבר.
ודווקא שם בלא משען ומבטח גשמי, זכינו לשבת בצל האמונה.
סוכות הוא חלק מאותו הליך חינוכי שמשה רבנו מדבר עליו כל הדרך,
היאור שהפך לדם אינו אלוהים.
הבית אינו מבצר- הצפרדע חדרה לתוכו,
האדמה אינה משענת- כולה רחשה כינים,
ואף חוסנו של האדם לא עמד לו במכת בכורות.
' אהובַי', אמר אלוקים 'לא עבדי פרעה אתם,
צאו מכל מחסה שאינו חסין באמת,
עזבו את כל מה שהיה בעינכם לסמל של כוח ועוצמה,
ובואו לחסות בצל כנפי'.
עבדות אינה כרוכה בהכרח בייסורים ובסבל.
אדון יכול להיות גם אנושי ומתחשב,
גם עבדות בתנאים סוציאליים מפליגים היא עבדות,
כי עבד הוא אדם שרצונו משועבד לאחר והוא אינו ברשות עצמו,
בכל שנה אנחנו מצווים לצאת ממצרים הפרטית שלנו,
לצאת מן המיצר המשעבד של התלות בקניינים, בהרגלים או באנשים
שגורמים לנו לאבד את הקשר אל האני שלי האמיתי .
אם כך, מדוע לא נשב בסוכה בחג הפסח, ונאכל בה את המצות,
ונחגוג את יציאתנו ממצרים?
תם השרב הגדול, עוד מעט קט מתחילים ימי הגשמים,
כל העמל הגדול של האביב והקיץ, נקטף ומובא בשמחה אל הבית,
דווקא בתקופה שבה הזמן הטבעי גורם לנו להתכנס אל הבית,
מורה לנו התורה: צאו!
המחסנים והגרנות מלאים בשפע גדול, בהרבה שפע,
שפע שיכול להטעות.
ההרבה הזה הוא זמני , הוא חולף. לא זה יסודה של השמחה.
גם לעבד יש שמחות קטנות,
הקפה המנחם, צחוקו של ילד,
וישיבה בשמש לכמה דקות קטנות של הפוגה,
זו אינה שמחה אמיתית,
רק מצב בו הכרתו ומעשיו של האדם משוחררים מתלות באדונים עריצים,
הוא מצב שמעורר שמחה אמיתית
בחג הסוכות אומרת לנו התורה:
" וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז:15)
"אף על פי שכל המועדות מצווה לשמוח בהם, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתרה" (רמב"ם)
בכל ערב, היו חוגגים במקדש בימי חג הסוכות, את שמחת בית השואבה,
שיירה גדולה וצוהלת היתה יורדת אל מעין השילוח כדי לשאוב ממנו מים לנַסֵך על גבי המזבח.
ועל שמחה זו אמרו חכמינו: 'כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו' (מסכת סוכה)
זו השמחה היחידה בשנה שהגורם המאיץ היחיד שיש בה הוא מים.
זה העיקרון. לא יין ולא לחם ולא סיבה חיצונית,
רק כך אני יכולה להתחיל להגיע לדברים מהותיים.
סוכות לא היה אירוע היסטורי מסוים ולא התרחשות שאירעה באיזשהו שלב,
חג הסוכות הוא הרבה מעבר לזמנים,
התובנה של הסוכות מלווה אותי כל שנות חיי.
משפחתי ואורחי יושבים בסוכתנו תחת הצל ולא תחת השמש.
כי קודם כל סוכה זה הסכך, לא הדפנות. יש כמובן הלכות שקשורות גם לדפנות,
אבל צילתה של הסוכה זה העיקרון שהופך את הסוכה מפסולה לכשרה.
אם חמתה של סוכתי תהיה מרובה מצילתה,
לא תהיה זו סוכה כשרה.
הליכה בצילם של אותם ענני כבוד מחבקים במדבר,
שחררה אותנו, אז, מהנהגה טבעית של מערכת השמש.
והמחישה לנו את מציאותו של אלוקים.
אני יושבת בסוכה היום,
מעל לראשי נעות ברוח שרשראות הנייר שהכינו הבנות,
מוקפת בסדינים הלבנים שגיהצנו למשעי,
רואה את הכוכבים המתנוצצים מבעד עליו הירוקים של הסכך,
ולומדת להבחין בין עיקר לטפל.
דווקא בחוץ, בארעי בלא בטוח,
מציינת את היותי נתונה ושייכת אך ורק בידיו של אלוקים,
מרגישה את חיבוקו האוהב,
וּשְמֵחה.
שבת של אהבה שמחה ושלום
וחג שמח!
יהודית