ההקדמה

שלום לכם חברים,

טוב שיש אסרו חג,

הוא עוזר לי לקחת אוויר לפני החזרה למרוץ ימי החולין,

או נכון יותר להסדיר את נשימותי,

כי נשימות של חג אינן נשימות של חול,

ואפילו האינטנסיביות של החג היא אחרת.

 

 

אז חוזרים למשמרות, ולהסעות ולחוגים,

ומבקשים שיהיה חורף בריא ושגרה מבורכת,

ומתחילים מהתחלה.

 

שבע הקפות סבבנו בית הכנסת חובקים את ספרי התורה היפים,

מעגל חובר למעגל, הקפה דבֵקָה בחברתה,

כאילו אין קצה, ואין התחלה.

קראנו את הפסוק האחרון בספר דברים ומיד עברנו לתחילתו של החומש הראשון,

כביכול התורה מקשה אחת היא.

 

 

כמעט לכל ספר בארון הספרים יש איזו הקדמה, מבוא או פתיחה, ולפחות כמה מלים מאת העורך.

אבל לתורה אין הקדמה, גם לא משהו על הכריכה שיזמין לפתוח.

התורה פשוט מתחילה במפץ אחד גדול:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים".

גם החיים שלנו מתחילים בלי הקדמות מיותרות, לפחות לא משהו שאנו זוכרים…

בראשית נולדתי, ואז בכיתי, אכלתי וישנתי, ובהמשך לאט-לאט התחלתי להבין מי אני ומה אני.

אז גם נודע לי שלפני הולדתי היו הרבה הקדמות מעניינות,

היו אבא ואימא וסבא וסבתא.

אבל לפני "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים" באמת לא היה עולם,

לפני הראשית אין עוד ראשית,

ועל מה אפשר עוד לספר?

 

ובכל זאת, יש הקדמה לתורה.

בכל שנה, אנו מתחילים לקרוא את פרשת בראשית כבר בחג שמחת-תורה,

מיד לאחר שמסיימים את פרשת 'וזאת הברכה'.

נמצא שסוף התורה הוא ההקדמה לתחילתה.

"לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל" (דברים לד:12) מתחבר עם "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים" (א:1)

אם נחבר את המילה האחרונה עם זו הראשונה נקבל 'יִשְׂרָאֵל בְּרֵאשִׁית',

זה אינו סתם חיבור, יש כאן רמז לסוד עמוק,

ישראל הם הראשית!

אמנם בפועל עברו הרבה שנים עד שעם ישראל הופיע בעולם,

רק לאחר שכל שבעים האומות כבר נולדו,

ממש כמו שהאדם נברא ביום השישי בסופו של מעשה הבריאה.

אבל מבחינת התכלית והכוונה, זהו לב הסיפור.

לב הסיפור שמבקש כי יגלוהו.

הסוד המבקש להיחשף, המקרא האומר 'דורשני'.

 

 

בראשית שואל אותנו בשביל מה כל הדבר הזה ששמו עולם,

כל האנושות וחייה, אהבותיה וטינותיה,

שמחותיה וכאביה,

הגוף והנשמה, השפע והמחסור, הבניין וההרס,

הדעת והמכאוב,

המלחמה והשלום.

.

 

הרבה לפני שנברא העולם, ובוודאי לא במושגי הזמן שלנו, כאן בעולמנו,

נבראה התורה.

והיא פותחת בסיפור הבריאה.

בסיפור בריאת העולם על ידי אלוקים.

זהו הבסיס לאפשרות המוסר ולדרישות מוסריות מבני האדם.

זוהי אמת המידה, וזהו גם נתון היסוד המעניק משמעות להיסטוריה האנושית ולמעשי כל יחיד בה.

וזהו ספר תולדות האדם, האדם שנברא כדי לחבר שמיים וארץ.

 

פרשת בראשית מתארת את אדם וחווה, בסביבה מושלמת,  בגן עדן.

שאליה מגיע הנחש ובפיו הצעה מפתה לבוא אליו לסדנא מזורזת במודעות עצמית,

לסדנא אצל המומחה לחושים ותחושות.

הכישלון הגדול של אדם וחווה, הצמיח שתי שושלות

שמתרוצצות בין הרצון להתכחש לדמות האלוקים, לחלק השמימי שבו,

לבין הרצון להתחבר אליה.

קין הולך לקדמת עדן, ומתחיל לבנות שושלת שתעשה הרבה בניה, הרבה עשייה, הרבה יצירה,

הוא מתחיל לבנות עיר, ואת יסוד החינוך הוא מסיט לבניה לאבנים,

הוא בונה עיר, עיר עד,

עיר שבחוסנה ובכוחה תיקרא תיגר על מציאותו של אלוקים,

הוא בונה עיר כדי להשתיק את הקול שמבקש לחשוף את הסוד של 'בְּרֵאשִׁית'.

והוא הצליח,

המודעות הטבעית המתוקנת שהייתה טבועה באדם,

איבדה את טהרתה.

האנושות איבדה את אמות המידה המוסריות שלה.

הלהיטות לצמוח ולהתרחב, ולצבור ולבנות, בכל אופן ובכל מחיר,

גם על חשבון נוחותו או אפילו חייו של האחר,

השכיחה כי זוהי רק נגזרת של קללה : 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם' (בראשית ג, 19),

המודעות העצמית המוגזמת, השכיחה את מודעות האלוקים.

כל הברואים – נבראו או מן השמים או מן הארץ.

האדם איננו שמים ואיננו ארץ  הוא שניהם גם יחד.

הוא עפר ונשמה, הוא טוב ורע, הוא חושך ואור:

"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב:7)

הוא הנברא היחיד המסוגל להוריד את הבריאה כולה עד עפר,

והוא היחיד המסוגל להעלותה לשורשה, לשמים.

 

מודעות אלוקית ללא כל מודעות עצמית אינה תכלית, כי היא נוטשת את האדם עצמו,

היא אינה עוסקת בתיקונו באופן ישיר,

אלא 'בורחת' מנפש האדם אל מרחבי האלוקות.

עם ישראל הוא העם היחיד שהביע נכונות לעשות את העבודה הלא פשוטה הזאת של החיבור בין העצמיות לאלוקות,

לחיות חיים ארציים שמקדשים את החומר.

ומדי שנה, בשמחת תורה,

אנו מביעים את תודתינו ושמחתנו הגדולה,

על שנבחרנו להיות אלו שקדשו בדם ואש ובתמרות עשן את חייהם,

וזכינו להיות  'יִשְׂרָאֵל בְּרֵאשִׁית'.

 

 

 

שבת של שלום, אהבה וחיבור

יהודית