קדוש, קדוש, קדוש

שלום לכם חברים,

 

"דַּבֵּר אֶל-כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". (ויקרא פרק יט:2),

קדושים?

לא בשבילי נזירים, פרישות, רוחניות מעופפת, גורו עם גיטרה בלבוש כתום,

וקטורת וסיאנסים,

לא בשבילי היבדלות מכל מה שיפה וטעים ומהנה,

מכל מה שרענן וחי.

קדו∙שה?

לא תודה.

 

 

הדרך בה הגיעו דברי התורה לעם ישראל היתה מאוד מובנית.

לאחר שמשה היה שומע את דברי האלוקים, היה מעביר אותם הלאה:

אהרן  היה הראשון לשמוע מפי משה את הציווי החדש,

לאחר מכן היו אלעזר ואיתמר,

אחריהם זקני ישראל,

ורק לבסוף שאר העם.

זה היה הליך קבוע שחזר על עצמו כמעט בכל ציוויי התורה.

 

אבל כאן, היה משהו אחר:

משה מדבר ישירות אל כל העם,

הייתה כאן חריגה.

איתמר אלעזר ואהרן הכהן, קבלו את מצוות 'קדושים תהיו'

יחד עם השפחה האחרונה שראתה על הים את מה שלא ראה יחזקאל הנביא.

ומהציווי המחייב הזה, המעורפל והלא מוגדר,

מתחיל פירוט ארוך שהולך למחוזות אחרים נורא נורא מעשיים, נורא נורא טריוויאלים,

כאלו שלכאורה לא היו צריכים לצוות אותנו עליהם, כי הם מובנים מאליהם,

כאלו שלא היינו קושרים להם הילה של קדושה מיוחדת:

לכבוד הורים, לדבר כראוי, לשלם לעובדינו את שכרם בזמן,

לתמוך בשכבות החלשות, ולאהוב ולתמוך ולסייע.

לא לשאת פנים במשפט.

לכבד את קהילת הגיל השלישי ולהדור את שיבתם,

וגם כל מערכות היחסים האסורים.

לו היה מעביר משה את הצו האלוקי  לאהרן ולזקנים תחילה ורק אח"כ לעם כולו,

ניתן היה לטעות ולחשוב כי צו זה שייך רק למובחרים ולנעלים שבעם,

אבל משה צ שלום לכם חברים,

 

דַּבֵּר אֶל-כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: (ויקרא פרק יט:2),

קדושים?

לא בשבילי נזירים, פרישות, רוחניות מעופפת, גורו עם גיטרה בלבוש כתום,

וקטורת וסיאנסים,

לא בשבילי היבדלות מכל מה שיפה וטעים ומהנה,

מכל מה שרענן וחי.

קדו∙שה?

לא תודה.

 

 

הדרך בה הגיעו דברי התורה לעם ישראל היתה מאוד מובנית.

לאחר שמשה היה שומע את דברי האלוקים, היה מעביר אותם הלאה:

אהרן  היה הראשון לשמוע מפי משה את הציווי החדש,

לאחר מכן היו אלעזר ואיתמר,

אחריהם זקני ישראל,

ורק לבסוף שאר העם.

זה היה הליך קבוע שחזר על עצמו כמעט בכל ציוויי התורה.

 

אבל כאן, היה משהו אחר:

משה מדבר ישירות אל כל העם,

הייתה כאן חריגה.

איתמר אלעזר ואהרן הכהן, קבלו את מצוות 'קדושים תהיו'

יחד עם השפחה האחרונה שראתה על הים את מה שלא ראה יחזקאל הנביא.

ומהציווי המחייב הזה, המעורפל והלא מוגדר,

מתחיל פירוט ארוך שהולך למחוזות אחרים נורא נורא מעשיים, נורא נורא טריוויאלים,

כאלו שלכאורה לא היו צריכים לצוות אותנו עליהם, כי הם מובנים מאליהם,

כאלו שלא היינו קושרים להם הילה של קדושה מיוחדת:

לכבוד הורים, לדבר כראוי, לשלם לעובדינו את שכרם בזמן,

לתמוך בשכבות החלשות, ולאהוב ולתמוך ולסייע.

לא לשאת פנים במשפט.

לכבד את קהילת הגיל השלישי ולהדור את שיבתם,

וגם כל מערכות היחסים האסורים.

לו היה מעביר משה את הצו האלוקי  לאהרן ולזקנים תחילה ורק אח"כ לעם כולו,

ניתן היה לטעות ולחשוב כי צו זה שייך רק למובחרים ולנעלים שבעם,

אבל משה צווה להעביר את המסר בנוכחות העם כולו,

כדי שידעו ויפנימו כי כל אחד יכול להיות קדוש בדרגתו שלו.

ואם כן, אז מה לכל ההנהגות הללו ולקדו∙שה?

ובכלל מהי קדו∙שה?

 

היהדות מלמדת אותנו כי הקדושה לא נמצאת על ראשי ההימליה,

קדושה לא אומרת לאדם להיבדל מצרכיו הטבעיים והאנושיים.

היא מלמדת אותו בצורה מאוד מאוד קונקרטית וברורה איך לעדן ולרומם את חיי היומיום שלו,

היא מזכירה לו שגם בתוך המירוץ, חייבות להיות כנות, ויושרה ומשמעת עצמית,

ושדווקא האינטראקציות החברתיות הן שמזככות אותך,

ולא ישיבה משוכלת רגליים פסיבית באשראם נידח,

וחזרה מונוטונית על מנטרה מקודשת.

 

אין זה משנה מה עושים הכל מסביבך,

אתה חייב להיות אחר, נבדל, שונה.

כי נבראת בצלם אלוקים,

ואתה חייב לעצמך לכבד את הצֶלֶם הזה.

כי אתה יהודי.

 

נדפדף לאחור שבעים שנה ומשהו.

במדינה אחת היו אנשים מנומסים מאוד,

שפתחו את הדלת לגברת,

והציעו את זרועם לתמוך בה.

שהודו ובקשו סליחה בזמן ובמקום הנכון,

שאכלו בסכין ומזלג, וקינחו את פיהם במפית מעודנת,

והם לא היו קדושים.

הנימוסים הללו לא עשו אותם קדושים,

בישוב הדעת ובהכרה ברורה, בתרבותיות מאין כמוה,

הלכו להטיל קופסאות קטנות של ציקלון B,

על אנשים שכל חטאם היה שנולדו בצד ה"לא נכון" של החברה, העם והמפה.

 

בספר הנימוסים שלהם הייתה הקדמה מפורטת שהסבירה ונמקה,

עם מי אתה אמור  לנהוג בנלבבות,

למי אתה אמור לחייך ולנהוג בו באדיבות ובהגינות,

ועל מי הרוטוויילר שלך יזנק וישסע לגזרים,

בספר הנימוסים גם היה כתוב למי תגיש עזרה רפואית,

ובמי תערוך ניסויים אכזריים.

למי תגיש בקידה פרחים,

ועל מי תניף אלת גומי,

 

כי הם אמצו את הציווי של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט:18) רק בחלקו.

בקפדנות אופיינית סרקו את כל מי שדומה להם,

ולו ציוו את החיים.

ועל היהודים שלא התאימו לקטגוריות, נגזרה כלייה.

הם השמיטו את המשכו של הפסוק: "אֲנִי יְהוָה"

הם מחקו את אלוקים מהתמונה.

וליהודים בעיניהם, אפילו צֶלֶם לא היה.

רק פסולת שיש להכחידה ולהעבירה מהעולם,

לא לפני שינוצל כל מה שאפשר להפיק מהמשאב הזה.

 

הם התעלמו מהעובדה שכלל יצורי אנוש אדם הם.

כשרבי עקיבא קטלג את  מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" שמופיעה בפרשתנו,(ויקרא י"ט:18)

בקטגוריה של 'זה כלל גדול בתורה'.

חלק עליו בן עזאי, ואמר שישנו 'כלל גדול מזה': (נדרים דף ל, ב)

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית פרק ה:1)

כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ולכן היהודי מחוייב לכל יצורי האנוש, ולא לעמו בלבד.

 

בעולמה של היהדות, המקור לזכויות האדם, על גווניהן ופרטיהן,

יסודו ברעיון היסוד של בריאת האדם בצלם אלוקים;

ומכוחו של רעיון יסוד זה גופו, מדובר גם

ואולי בראש ובראשונה –על חובות האדם,

שכשם שכבוד האדם וחירותו זכות הן, כך כבוד האדם וחירותו חובה הן.

 

 

פותחת את פרשת השבוע,

ועולה לקראתי הפסוק :

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא פרק יט:2),

סוגרת את הספר

ובאזני מהדהדת הצפירה:

דקת דומיה לזכר הקדושים שכל חטאם היה שיהודים הם.

 

שבת של ברכה שלום ואהבה,

יהודית

situs slot gacor

syair macau

situs togel

slot gacor