שלום לכם חברים,
הפיתולים האחרונים בכביש אחד, בואכה ירושלים
עושים לנפש משהו,
הכביש הפתלתל נותן לי שהות להתכונן,
להתאים את המקצב התלאביבי שלי,
לדופק של העיר המופלאה הזו,
העיר המחברת.
מה יש בה בירושלים שהכל בה אחרת?
האנשים, הכבישים האורות ואפילו נהגי המוניות?
ירושלים,
שקימורי החלונות העתיקים נושקים לסגירת אלומיניום חדישה,
שארכיטקטורה פוסט מודרנית מתחככת בחומות עתיקות,
שמלון הילטון מתחרה במגדל דוד,
שקולות מואזין מנסים לגבור על המיית התפילה ברחבת הכותל.
קודש וחול, ישן וחדש, חילונים ודתיים, ערבים ויהודים?
התמהיל ההזוי הזה, האקלקטיקה המיוחדת הזו ,
היא בבואה ליכולת של העיר הזאת לגרום לי ולנו,
כיחיד וכעם, ולכל האנושות:
לפתח יכולת קבלה.
כאשר אני מקבלת את עצם היכולת לקבל,
נפתחים בפני עולמות של רבדים אחרים במציאות,
אני נפתחת לחוויית חיים מלאה יותר,
אני מסוגלת לראות את המציאות בעיניים חדשות,
שתצמיח ותזניק אותי הלאה.
יכולת הקבלה מעניקה לי קבלת יכולת.
שלא כמו בהענקה רגילה, נקודתית,
אני מפתחת בתוכי יכולות חדשות וכך אני חיה בהעשרה מתמדת.
שחרורה של ירושלים והכותל,
אירעו בשבוע האחרון לספירת העומר.
שבוע המלכות.
ספירת המלכות בנפש היא היכולת להפנים את העובדה שהזולת באמת שונה ממני,
היא המצליחה להוציא אותי מהקבעון הפנימי שלי ולנער אותי מהרעיון שכולם חושבים כמוני,
היא מעניקה לי ראייה חדשה של כל אדם,
כאינדיבידואל באמת, יצירה מופלאה חד פעמית,
גורמת לי לראות את צלם האלוקים שבו.
לכבד אותו באמת כנזר הבריאה.
היא גורמת לי להסתכל על עצמי שוב,
לראות את צלם האלוקים שבי,
היא גורמת לי לפגוש את אלוקים,
לראות את השפע והחיות שהוא מעניק לי.
גם כי עדיין לא שלמה ירושלים,
והמסגדים על הר הבית הם כפצע מכוער,
האפשרות להתקרב עוד קצת, להגיע כמעט ,
להתפלל במקומות שמרחיבים את הלב והנפש,
גם היא שמחה גדולה.
לא לחינם הוכתרה ירושלים כעיר הבירה,
לא לחינם היא עיר המלכות.
לא לחינם נטלה ירושלים תשעה קבין של יופי ואחד כל העולם כולו.
ירושלים מקבלת כל אחד,
והיא מפתחת בנו את היכולת הזו.
שבת של שלום , קבלה והכלה
יהודית