שלום לכם יקרים,
מה עדיפה לדעתכם:
רוח הדברים או המילה הכתובה?
מה השאלה בכלל
ודאי שרוח הדברים.
אבל…
אבל אם ניקח לדוגמא שני אנשים, בעלי מעמד כלכלי זהה,
נחפזים לעסקיהם, שאשה בוכייה עצרה אותם בסיפור קורע לב,
על ילדה חולת סרטן שנזקקת לניתוח חירום בבוסטון,
ועל מצב כלכלי נואש שבעטיו אולי לא תוכל להציל את חייה.
האחד נרגש עד עמקי נשמתו,
בדמעות בעיניו,
מפשפש בכיסו ומעניק לה שקל אחד,
והשני שהפגישה המכוננת עם נשיא החברה שלו, בעוד חצי שעה, נושפת בעורפו,
מפשפש בכיסו, ומעניק לה שטר בן מאה שקלים.
מעשהו של מי טוב יותר?
טרם התפזר העשן שאפף את הר סיני,
טרם הוסדרה נשימתם של בני ישראל שחוו את העוצמתית שבחוויות,
עוד לפני שחזר הלב לפעום בסדירות,
קבל העם ממשה משנה סדורה של תעשה ולא תעשה.
מדוע ממהר אלוקים להוריד את העם ממחוזות ההשראה וההתפעמות?
מדוע לרפד את יומו בהוראות מפורטות וקטנוניות?
אחת מתוך חמישים ושלוש המצוות שמופיעות בפרשת השבוע שלנו, פרשת משפטים,
היא מצות צדקה.
התורה מעודדת תמיכה בשכבות הנמוכות, וזה נפלא,
אבל הרבה מעבר לכך, החיבור הזה בין אנשים,
בונה בנותן אכפתיות, חמלה, מודעות, יציאה מעבר לאגו, רגישות,
ועוד קשת של תכונות מעודנות.
וזוהי הרוח שמאחורי המילה הכתובה.
סיגופים אינם נכללים בתפריט היהודי, גם התבודדות במנזרים הרחק מחיי העיר,
לחלוטין אינה אופציה מועדפת,
אלוקים רוצה אותנו חיים, על כל המשתמע מכך,
ויכולות לעבור שנים רבות עד שנגיע לרמות של אכפתיות ,
שתגרום לנו לעשייה של טוב וחסד.
ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, רק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה,
היא שבונה את העוצמות הרוחניות שלנו.
היהדות דוגלת באקטיביות, לא בדיבורים על רעיונות נשגבים,
העובדה שאתמול היינו מרוממים, אינה מהווה תעודת ביטוח, שנצליח לשמר את ההתרוממות הרוחנית הזאת גם מחר.
רק על ידי קיום החוקים בחיי היומיום, אנו יכולים לקוות שנמשיך להתעלות.
כשעם ישראל אמר "נעשה ונשמע",
הוא אמר זאת מתוך בגרות, מתוך הבנה של קודם כל לעשות,
ותוך כדי, לצד או אולי אחר כך, להתחבר ולצמוח.
חולת הסרטן לא תאלץ לחכות עד שנגיע לרמות של חמלה ואכפתיות,
קודם כל עושים.
זה כוחנו, זו עוצמתינו.
שבת של עשייה אוהבת , משתפת, מכילה ומחבקת.
יהודית