תמר בינואר

שלום לכם יקרים,

קימוריו הקטיפתיים של המדבר, הערוצים המפותלים שחתמו בבשרו השיטפונות האחרונים, ים המלח המונח בשלווה, הרי אדום הסוגרים עליו הנראים אך בקושי מבעד לשמיכת הערפילים.

מצדה.

עליתי אליו השבוע, בחברתם האוהבת של אחי ומשפחתו שהגיע לביקור מולדת באדיבות חג המולד האמריקני.

ציוציהן העדינים של הציפורים קורעים את השקט. השקט הנורא של מצדה.

השקט בו פגשו הרומאים צמאי הנקמה כאשר עלו אל ההר בבוקרו של חג הפסח, לאחר הטרגדיה , לאחר שהכל נדם.

 להגיע לאותו מקום שוב , תוך פחות מחודשיים, מאפשר לרובד העמוק יותר של הסיפור לחדור פנימה, לגעת ולעורר את הנפש.

מצדה – מצור של שמונה חודשים, שרידי מחנות רומאיים שפזורים סביב, אפשר כמעט לשמוע את צניפות הסוסים, צחצוח החרבות ואת נהמות הכאב של החיילים הפצועים מהאבנים שדרדרו עליהם היהודים, ולהריח את ריח המוות שעומד באוויר.

ספור תחילתו של החורבן שמחר נציין ביום של תענית, פותח אף הוא במצור.

הבבלים והרומאים לא נחפזו, כל הזמן שבעולם עמד להם. בסבלנות שטנית צרו על ירושלים, והמתינו לנפילתם של היהודים נפוחי הכפן ועטופי הרעב.

כאשר קבעו חכמינו ימי צום כנקודות ציון בדברי ימי עמינו (יום הכיפורים אינו נכלל בהגדרה הזו), כוונתם היתה לתת לנו זמן לבדיקה ובחינה פנימית:

מהן הסיבות שהביאו עלינו את החורבן, מה היתה אז האווירה המוסרית, החברתית, והאם נקודות אילו עדיין רלוונטיות וטעונות תיקון גם אצלינו, במילניום הנוכחי?

ינואר 2015, ערב בחירות.

מחנאות ופילוגים, השמצות וגינויים, סיקרקיות ווירטואלית ובריוניות מילולית.

מוצא אותנו רחוקים מאוד משבת אחים גם יחד.

אלפיים וחמש מאות שנה, בנייה, חורבן, גלות, בניה וחורבן,

אולי אנחנו עתירי ידע, וחמושים בסמרטפונים חכמים ומתקדמים, אבל עדיין לא חיים באחווה שלום ורעות.

ורק הגלעין הקטן שנמצא בחפירות מצדה שנבט מזרע ישיש בן אלפיים שנה, וצמח לעץ תמר, נותן לנו תקווה, שאפשר לתקן, שאפשר להשתפר, ואפשר מכל מצב להתנער, לקום ולצמוח, ולהגאל.

שבת של אחווה שלום ואהבה,

יהודית