שלום לכם חברים,
ראש השנה חמק עבר לו,
עם מתק הדבש ותקיעת השופר,
והלבן שבחגים, והקדוש שבהם, מתקרב ובא..
מה יש בו ביום הזה, שמרטיט את הלב, שמלחלח את העיניים,
שקורא לנו אל בית הכנסת?
קבעתי פגישה,
פגישה עם עצמי,
אנחנו מכירות כבר הרבה שנים,
ויש ביננו מערכת יחסים מענינת.
לא תמיד אני אוהבת לשבת עם עצמי לספל תה,
עם האשה הזאת שאין אחד שמכיר אותה טוב ממני בעולם,
בטח לא כדי לעשות משהו רציני.
בטח לא כדי לעשות עבודת חפירה.
אף פעם אין לי זמן לדייט כזה, תמיד יש משהו או מישהו שמחכה לי,
הכביסה, הספר, בן הזוג, , ארוחת הצהריים של מחר, מסיבת יום ההולדת של הילדה,
וגם חג סוכות שעוד מעט מגיע, ולסוכה שלנו תגיע המשפחה בהמוניה, חגיגית ועולזת.
אבל אני מוזגת תה לספל הגדול שלי,
מוסיפה גם קומץ עלים ריחניים,
וקובעת דייט,
ואני רוצה לחשוב קצת ולהסתכל פנימה.
ואני צריכה אומץ,
אבל הימים הללו נותנים לי אותו,
דווקא אווירת ההתחדשות והפיוס יכולה לעזור לי.
אלוקים חיכה שנה שלמה לדייט הזה.
ועכשיו קרוב מתמיד,
אני מסתכלת פנימה .
ואני מעיזה לשאול שאלות,
אני מעיזה להודות בכישלונות,
כל החיים גדלתי מתוך תחושה שמחמאות הם דבר מצמיח,
שעידוד מרפד את הדרך ומפרה ודוחף,
הכל טוב ויפה,
עד גבול מסוים.
אבל עכשיו , ערב יום הכיפורים אני פתאום מבינה כי הדרך האמיתית להצליח היא להודות בכישלון,
אם אהיה מספיק בוגרת כדי להתמודד עם השגיאות האישיות שלי,
להישיר אליהן מבט,
לפרק אותן לגורמים ולהבין במה טעיתי, מה גרם לי להיכשל,
למפות את הטעויות והכשלונות,
ולמצוא להן גורם משותף,
אני אתחיל לצמוח.
ההודאה בפני עצמי ובפני אלוקים,
נותנת לי את החוכמה והכוח לצמוח ולהשתפר,
ביום הכיפורים אינני מתכחשת לחטאים שלי,
אני לא מטייחת, מעגלת, מתכחשת,
אני מסתכלת להם ישר בעיניים,
אני נשענת על הזיכרון שלהם לשם צמיחה רוחנית,
אם אינני מסוגלת להודות שנכשלתי,
אף פעם לא אלמד.
לא שאני כישלון,
זוהי התרחשות רגעית שלא מגדירה אותי, הכשלון הוא שכר הלימוד שלי,
ואחרי ההודאה,
אני יכולה לעשות צעד נוסף,
אני יכולה לבקש סליחה.
אני יכולה לסלוח לחסרונות של האחרים באותה מידה שהעלמתי עין מהחסרונות שלי.
ההבנה הזו מאפשרת לי לקחת אחריות כי אם אני לא מי שהייתי צריכה ויכולה להיות- החיים אינם מה שהיו יכולים להיות.
בספל שלי נשאר רק גבעול הנענע,
מהעוגה נותרו רק כמה פירורים,
גדלתי,
אני מסוגלת להגיד לעצמי בואי נתחיל מחדש,
אני יכולה לשבור לופים ישנים, להניח את ההאשמות בצד, להרים עיניים ולומר : בוא/י נתחיל מחדש.
ביום כיפור אני עומדת לפני אלוקים,
שברוב אהבתו אותי נתן לי את האפשרות הזו ואת יום הזה,
להתחיל מחדש , עם יד על הלב, ולומר גם לו : "אלוקים, זאת לא אשמתך".
אני לוקחת אחריות כי לא תמיד הייתי מי שהייתי יכולה להיות,
אני הבעיה במערכת היחסים, לא אתה.
ואני מתחייבת לעצמי ולך לשנות משהו,
משהו קטן, שאוכל להתמיד בו יהיה אשר יהיה,
שם טמון גרעין השינוי,
משם אצמח ואתרומם.
שבת של שלום וסליחה
וגמר חתימה טובה
יהודית