שלום לכם יקרים,
30 שנה ישב מאחורי סורג ובריח,
סוף סוף יצא לחופשי,
ברוך מתיר אסורים
ברוך זוקף כפופים,
בשבוע שעבר כאשר קראנו את פרשת ויצא,
יצא גם יונתן.
ברוך הבא!
גם יעקב יצא ,
מאותו מקום בו שועבד לאביהן של נשותיו,
במקום שלא היה יכול אפילו לשוחח בחופשיות,
והיה עליו לנהל את שיחותיו הפרטיות בשדה, הרחק מאזניו של לבן ובניו.
הוא יוצא אל הדרך לכיוון ארץ מגורי אבותיו,
מה שונה הכל.
עשרים שנה קודם לכן ברח חרנה, מאימתו של אחיו עשיו,
בעירום וחוסר כל,
ועתה מלווה בנשותיו, ילדיו ועדריו,
משוחרר מהתחייבויותיו כלפי לבן, חופשי ועצמאי
לקראת חיים חדשים בארץ ישראל.
תמו הימים בהם היה זר ומשולל זכויות,
תחת מעביד בלתי אפשרי שהיתל בו ושינה את סעיפי ההתקשרות חדשים לבקרים,
תמו הימים בהם לא יכל לעשות לביתו,
תמו הימים של מגורים בסביבה שלא כיבדה והעריכה את אמונותיו וערכיו,
חיים חדשים.
אך צל מעיב על החזרה:
עשיו.
הרגע ממנו פחד יעקב הגיע,
אותה משטמה נושנה, אותו כעס אלים המבקש פורקן,
אותו איום אמיתי וממשי על חייו וכל מה שהם מייצגים.
עשיו הולך ומתקרב,
כל הרגשות הקשים בליבו של עשיו לא נמחו,
הם ניעורים והם שוצפים, והם גועשים.
לא לבד מגיע הוא,
בזמן הזה הפך עשיו לכוח פוליטי והיה מצביא לאומתו ואלוף לגדודיו,
ארבע מאות איש נושאי נשק, שריריים, מאומנים ומתורגלים, מתלווים אליו,
מול יעקב איש המשפחה ,
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב:8)
יעקב מתכונן היטב למפגש הגורלי,
הוא מכסה כל אפשרות :
הוא נושא תפילה חמה לאלוקים
"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו" (בראשית לב:12)
הוא מתכונן לגרוע מכל ומחלק את משפחתו לשני מחנות.
הוא שולח מנחת פיוס מהברכה בה ברכו אלוקים בימי גלותו.
תחילה היה בדעתו ללון מעבר לנחל,
אך אי השקט שבליבו לא נתן לו מנוח,
"וַיִּקָּחֵם–וַיַּעֲבִרֵם, אֶת-הַנָּחַל; וַיַּעֲבֵר, אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ" (שם, לב:24)
לבדו , כולו תלוי במה שטמון באישיותו,
נאבק במאבק הגדול שהוא תמציתה של כל ההיסטוריה היהודית והעולמית:
יעקב נפגש בישות שהיא נציגתו הרוחנית של עשיו,
בלילה ההוא.
אותו יריב מר, מנסה לנתק את הקרקע מתחת לרגליו של יעקב,
לשלול ממנו את הקיום בארץ.
הוא נאבק למחות את כל מה שמסמל יעקב.
השחר העולה מוצא את יעקב בעמדת כוח מול היריב,
היריב יכול להילחם רק בעוד לילה פרוש על הארץ,
כאשר הכרת האדם מעורפלת כאשר הגבולות מטושטשים.
היריב מצליח לגעת בכף ירכו,
ועד היום איננו אוכלים את גיד הנשה,
אנחנו מזכירים לעצמו כי חיינו אינם קשורים לכניעה ולחולשה חומרית,
בעם ישראל פועלים כוחות אחרים.
יעקב מנצח בכוחות נעלים יותר מאשר כוח החרב והזרוע.
ואף המזיק עונה אמן בעל כורחו,
ומודה כי יכל לו,
ולכן יאה לו מהיום השם ישראל:
"כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (שם לב:29)
אלפי שנים אנחנו מחכים לרגע בו יעלה השחר,
אלפי שנים בלילה, לבד.
כל העולם מעבר אחד ואנחנו מצידו השני של הנחל, נאבקים על זכות קיומינו,
ועולה האבק,
ורב הצער,
ורבים הנופלים,
אבל ידינו אחוזה כל הזמן בעקבם של אויבנו,
ודווקא החשיכה המוחלטת מעידה שקיצו של הלילה קרוב,
ואילת השחר מפציעה,
'בבוקר אחד או בערב כמו זה,
אתה בטח תראה.
גם אם רע וקשה וקרוב לקצה,
אתה בטח תראה'.
וקרוב קרוב היום.
שבת של שלום שקט ושלווה,
יהודית