היום שאחרי | שישי משפחתי

שלום לכם חברים,

שלשום בערב דלקו כל הנרות בחנוכיה, וכל החלונות מלאו אור.

אתמול בבוקר, שבו הילדים מחופשתם המקוצצת לבתי הספר, הזריזים שבינותינו כבר מקלפים את רדידי האלומיניום בהם ציפינו את המשטח שעליו עמדו החנוכיות, מקרצפים את נטיפי השעווה, מדיחים את השמנוניות שדבקה בבזיכים, וטומנים אותן גבוה בארון, או אולי במעמקיו של המחסן, לשנה שלמה של שנת חלומות על גיבורים וניסים ועל רשעים וצדיקים.

ו…

ונשוב לענינינו? לשגרה, לחולין לעסקי היום יום?

פרשת השבוע מספרת לנו על המפגש המרטיט של יוסף ואחיו. יוסף ששבע עשרה שנה היה מנותק ממשפחתו ומאביו האוהב נותן קולו בבכי ושואל: "אני יוסף, העוד אבי חי"? (בראשית מה', ג)

מדוע שאל יוסף את אחיו האם אביהם עדיין חי? הרי בשיחותיו עמם הזכירו את אביהם שוב ושוב?

מתי מת האדם? האם כאשר המוח חדל לשלוח שדרים לתאי הגוף? כשהלב לא מצליח לשאוב ולהזרים את אספקת הדם החיונית לגוף?

החיים הם לא קוקה-קולה ולא מכוניות ספורט. אלו הן רק אשליות. הן גורמות לנו לחשוב שאנחנו חיים, אבל אין בהן שום עומק של משמעות או מטרה. הן חולפות ונעלמות כלא היו. כל מה שנשאר לאחר 60 שנות רדיפה אחר הדברים האלה, זה אדם עייף ותשוש, שייריו של יצור אנושי שחיפש את החיים במקומות הלא-נכונים, ומצא רק צללי קיום.

יוסף שואל את אחיו האם אבי עדיין חי? האם אבי חי באמת עדיין או שהוא גורר את עצמו מיום ליום? קליפה של גוף, שרק מקיים את עצמו ואינו חי באמת?

סדר הדלקת הנרות בימי החנוכה הוא שיעור בהלכות חיינו:

בכל יום מוסיפים עוד נר, בכל יום מוסיפים עוד נר, כלשון ההלכה "מוסיף והולך".

כל יום בו אנו מוסיפים מעשה של תוכן ומשמעות, כל יום שאנחנו מוותרים על פיסת זמן משלנו לטובת ילד, בן זוג או חבר, בכל יום שאנחנו מאירים את פנינו למישהו שממש לא ציפה , או אולי דווקא למישהו שחיכה ולא קיבל, בכל יום בו אנו לומדים משהו רוחני חדש ומעשירים את הנפש, אנחנו יוצקים חיים אל הקיום, ואנחנו גם הופכים להיות הולכים– מתקדמים, מתעצמים ומתפתחים.

חיים באמת.

שבת של שלום אורה וברכה,

יהודית

שתפו:

השארת תגובה