שלום לכם חברים,
מי שמע על יציאת מצרים?
מי שמע על קריאת ים סוף?
כל הידיים מונפות,
אין ילד עברי שלא שמע עליהם, ולא רק,
אפילו הוליווד הפיקה סרט מדהים.
מי שמע על נחל ארנון?
יד אחת מתרוממת, בהיסוס,
ויורדת מיד, 'סליחה טעיתי, חשבתי שאני יודע'.
עם ישראל עדיין בדרך,
הולכים וקרבים אל הארץ המובטחת.
הנוף משתנה, כבר לא אדמת חול שטוחה,
האדמה מתקמרת ומתקערת,
הרי אדום ומואב, גבוהים ותלולים מתנשאים מולם.
אפיקו של נחל ארנון עבר בתוך קניון עמוק,
קירותיו נשאים לגובה, כמעט מתחברים זה לזה,
צוקים גבוהים וסלעיים, המלאים בנקיקים ובקעים.
האמוריים, שהאיבה לעם ישראל פעפעה בהם קשות,
בקשו זה זמן לערוך בהם טבח.
אי אפשר היה להחמיץ את העם המהלך במדבר,
את ההמונים שצעדו בעקבות עמוד האש.
וכאשר ראו כי מסעם יעבור בתוואי הנחל,
הבינו כי כאן נקרית בפניהם הזדמנות פז:
עכשיו או לעולם לא,
לחדר המצב התאספו המצביאים ובעלי הדרגות הגבוהות
כדי לתכנן במהירות קרב נקי ומוצלח ככל האפשר:
פלוגות הלוחמים יתחבאו בקיפוליו של הנקיק.
ממקסמים את עליונותם הצבאית,
יפגעו בעם שצועד לאיטו ואינו חושד בכלום.
חיצים משוחים ברעל קטלני,
אבנים גדולות שידורדרו.
גורם ההפתעה כמו גם אפקט הגובה, יעשו את שלהם,
ואלו שינצלו מפגיעות החיצים ומאבני הקלע,
יהיו למרמס רגלי הסוסים המבוהלים,
כאשר תפרוץ האנדרלמוסיה.
תכנית מושלמת.
השחר עלה,
במערות ובגבים נחבאים בדממה חיילים אכזריים,
ששים אילי קרב,
קשתות מתוחות,
גל אבנים מונח לפני כל אחד מהם,
מרחוק הם רואים את עמוד הענן.
עוד רגע קט תשמע תרועת הקרב,
והקרב האחרון יחל…
אבל לא זה מה שהיה שם,
כמו בסרט אימה,
חשו החיילים כי האדמה זעה,וקירות הנקיק מתקרבים זה לזה,
הבליטות האימתניות נכנסו במדוייק אל המערות והגבים.
חבויים היטב, מוסתרים עמוק עמוק בין הסלעים,
לא היה לאן, לא היתה אפשרות, וגם לא היה זמן לברוח,
המוות היה מהיר ומדוייק.
ההר שקט, הזעזוע נחלש,
והמצב שב לקדמותו, שקט שאחרי הסערה.
ראשוני העבריים כבר נכנסו אל הנקיק,
עם רב, אנשים נשים וטף.
צועדים ומתקדמים בתוואי שיבש בחומו של הקיץ.
לא מעלים על דעתם את הדרמה שהתחוללה אך לפני שעה קלה.
אחרונה התגלגלה והגיעה הבאר, באר המיים הניידת שלהם,
עולה ומבעבעת ומציפה את האפיק במים,
המים גאו, סוחפים איתם את גופותיהם של ההרוגים הרבים,
שוטפים ומגיעים עד למחנה ישראל.
כך התוודע העם לנס הגדול שאירע מעל ראשם,
ופתחו פיהם בשירה: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ."(במדבר כ"א:17)
שלושים ושמונה שנים קודם לכן,
ים סוף נקרע, בני ישראל עוברים ביבשה בתוך הים.
אל כל פרטיו של הנס התוודעו עם ישראל רק כאשר הגיעו אל עברו השני.
כאשר פלט הים את גופותיהם הטבועות של המצרים,
רק אז הכירו והודו על הנס:
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:
אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".(שמות ט"ו:1)
אז מדוע נס ההצלה של נחל ארנון, נדחק לשוליים של התודעה היהודית,
ויציאת מצרים וקריעת ים סוף חדורים היטב בהכרתנו וידועים וזכורים לנו בדקויות הפרטים,
של התאריך והיום, התפריט, הלבוש והמנעל?
משום שסביבם ניתנו לנו מצוות רבות מעשיות,
החוויה הגדולה והתרוממות הרוח נתקבעו באמצעות המעשה.
לולי כך, היתה יפעתם נמוגה אף היא,
והתרוממות הרוח שהתלוותה אליהם היתה מתאדה.
הנפש שלי מבקשת לגעת בנשגב, לחוות חוויות רוחניות,
הנפש מבקשת להיות במקום שהחסידות קוראת לו "רָצוֹא וָשׁוֹב", (יחזקאל א'-14)
היא רוצה לצאת מהשגרה, לצאת מהיומיום, להרגיש, לחוות, להתרגש.
אבל הלב אינו בנוי לשמר תחושות לאורך זמן.
כך טבעו, שכל רגש עז ומרטיט, מתמוסס עם הזמן.
ה'רצוא' הטוב ביותר שיש הוא רצוא שיש אחריו 'שׁוֺב'
כשחסרים לתאוריה ההגיונית ביותר בסיס מעשי, תירגול שוטף ופעילות,
היא לא תחדור אל הנפש, היא לא תהפוך לחלק מזכרונותי ואופיי.
היא תשאר ערטילאית, מרחפת בעולם מדומה שכולו טוב, יפה ונעלה.
הדרמה בנחל ארנון,
מעוררת אותי להתבוננות נוספת:
עם ישראל נמצא במערכת ניסים שלא תמיד הוא מודע להם,
ולא תמיד הקב"ה מגלה לנו מה עשה למעננו:
"הַלְלוּ אֶת יְהוָה, כָּל גּוֹיִם; שַׁבְּחוּהוּ, כָּל הָאֻמִּים.
כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת יְהוָה לְעוֹלָם הַלְלוּ-יָהּ." (תהילים קי"ז)
רק אומות העולם המצוים בנבכיהן של התכניות להגות את עם ישראל מהמסילה,
ויודעים כיצד השתבשו הדברים ולא יצאו אל הפועל,
יכולים להלל את אלוקים על כך שחסדו גבר עלינו.
רק הם יודעים מה היה עלול לקרות לנו לולא השמירה עלינו.
איך פותח יהודי את יומו?
ברגעים הראשונים של הבוקר, עדיין אפוף בקורי שינה,
הוא מודה.
מודה על מה שהיה,
על הידוע ועל שאינו. על הגלוי ועל הנסתר,
מודה על הזכות לקום לעוד יום של פעילות,
לעוד יום של עשייה.
שבת של שלום טובה וברכה,
יהודית