שלום לכם חברים,
הכל דיבורים,
גודש ושפע עד כדי הצפה, טורים ומדורים של מילים, מילים ומילים,
כל שעה, כל מחציתה ,
ופייס בוק , ומסרונים, וסמלולים.
כל המרבה הרי זה משובח?
לא בהכרח.
מניותיו של הדיבור בבורסת המילים ירדו מאוד,
הוא נעשה בזוי, לא מדויק.
הפיחות הזה גרם גם לירידה ברמת האמינות.
כי הקו בין פרשנות לעובדות מיטשטש והולך.
והמילים נעשו אופק של אפשרויות ולא הוראות ביצוע.
מזמן אבדנו את הרגישות לחוש בטעמן, אורן וצבעיהן,
והן עולות ומטיילות מרחפות, מסתבכות ומתפתלות,
תלויות בין שמיים לארץ,
וממתינות.
משה, רגע לפני שקבל את ההודעה כי מגיע זמנו להחזיר ציוד,
מכנס פורום חדש, שנקרא ראשי המטות.
מדוע צריך את הגוף הזה?
הכרנו במדבר את משה, אהרן ומרים, פגשנו גם את אלעזר ופנחס,
קראנו גם על נשיאי השבטים וגם על המרגלים.
אך מי הם ? בהקשר הנחלות, איזכורם מתאים,
הם כנציגי השבטים אמורים לקבל את התדרוכים המתאימים,
אך כאשר הם מוזכרים גם בענין אחר לחלוטין, שאיננו קשור לעניני הכלל, אלא על עניניים משפחתיים של נדרים,
אנחנו מבינים כי טמון כאן משהו גדול יותר.
נדרים שבועות או איסָרים,
הם מילים היוצאות מן הפה, שאנחנו אמורים לעמוד מאחוריהן,
הבטחות שאין להפר אותן בשום אופן.
משה מלמד את עם ישראל את קדושת הדיבור:
"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל':2)
התורה לא אומרת "לא יפר דברו", אלא "לא יחל דברו" – לא יחלל את מילותיו.
הציווי הזה הוא לא רק כמו שאומרים בעולם הרחב – "מה שמבטיחים צריך לקיים",
התורה אומרת הרבה מעבר לזה:
יש משהו מיוחד במה שיוצא מהפה שלנו.
להפר מה שאמרנו, זה לא רק עניין של הפרת הבטחה; יש כאן חילול של עצם מהותנו וישותנו.
היהדות מלמדת אותנו כאן כי מילים אינן סתם קולות או תנודות של האוויר – הן מציאות.
כי מלים מוציאות רעיון מן הכוח אל הפועל והופכות אותו לממשי.
הדיבור מטה את כיוון המציאות לכאן או לכאן.
החיים הארץ יהיו שונים מאוד מחיי המדבר,
עם ישראל עומד בפתחה של תקופה חדשה, בבנייתה של חברה חדשה,
התדרוך הראשון שמקבלים ראשי המטות הוא בעניין הדיבור.
מטה הוא מקל , ענף של עץ,
חומר אורגני, שטמונים בו כוחות של צמיחה ולכן הוא בר שינוי.
תפקידם של ראשי המטות אינו רק ארגוני, מדיני .
לראשי המטות מקבלים על עצמם גם אחריות חינוכית.
חברה שלמה יכולה להתפרק אם אין למילותיה תוקף ומשמעות.
חוסנה תלוי בחוזקתן של חוליותיה:
המשפחה.
ילדים המתחנכים על ברכיה של קדושת המילה,
גדלים לעם שאפילו שונאיו מברכים אותו "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם כ"ד: 5)
הדיבור הישיר אל ראשי המטות, לא רק מחזק את מעמדם ותוקף סמכותם שלהם.
משה מבקש לעורר את כח ראשי המטות שבתוכנו.
לעורר את דרך החיים הזאת של מתן משמעות לכל מילה היוצאת מהפה,
לדיוקן, לטהרתן, לאופן ביטויין.
לזהירות ותשומת לב למה שאנו מתחייבים.
לתת כבוד לאדם שמפיו יוצאות המילים המקודשות הללו.
כי כולנו ראשי מטה שבידם מטה.
שבת של שלום ואחווה.
יהודית