שלום לכם חברים
עוד ספר יחזור בסיומה של השבת אל ארון הספרים,
אנחנו מסיימים את חומש במדבר,
ארבעים ושניים מסעות וחניות עברו על עם ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר,
ועכשיו מונה התורה אחד לאחד כל תחנה ותחנה,
מדוע נמנים שוב המסעות?
מדוע לתורה, שהיא בדרך כלל כך חסכנית במילים,
חשוב להזכיר לנו את כל אותן תחנות?
מצרים הייתה מזוהמת קשות.
מצרים הייתה מדגרת ענק של חיידקים רוחניים,
הם היו בכל מקום, בכל שכבות החברה ומעמדותיה.
וחיידקים, כמו חיידקים – מדבקים.
וגם העבריים, שהיו חשופים להם במשך שנות השיעבוד,
הפכו לנשאים.
בזמן היציאה ממצרים לא היה עדיין העם במיטבו.
השמחה ההתרגשות והתרוממות הרוח, היו אמיתיים וכנים,
אך לא היה בהם הכוח לשנות ולמגר את ההשפעות השליליות של כל אותן שנים.
לעיתים היה העם חסר סבלנות, לעיתים נרגן, לעיתים ממש פרק כל עול.
ההליכה במדבר נועדה לחשוף את מושבות הדגירה של החיידקים הללו החוצה,
כדי שיהיה אפשר לטפל בהן,
לאט לאט, בכל פעם בתחנה אחרת, התעוררה תופעה רוחנית אחרת.
חטא העגל חשף את חיידקי האלילות.
שליחת המרגלים עוררה את חיידקי הדימוי העצמי הירוד והספקנות.
מחלוקת קורח הצביעה על נוכחותם של חיידקי הגאווה והפלגנות.
בקברות התאווה נחשפו חיידקי הנהנתנות.
כל אחת מהנפילות עוררה תובנה חדשה,
גילתה מגרעת שעד לאותו הרגע הייתה נסתרת והתעוררה לתיקון.
תגובתו של הקב"ה הייתה הטיפול הרפואי שניקה את העם והביא אותו למצב רוחני טהור יותר.
דווקא עכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מסכם את כל המסעות.
את נקודת המבט הזו אפשר לראות רק בסיום התהליך, רק בפרספקטיבה של זמן ומקום.
רק בסיום המסע אפשר להסתכל במבט לאחור ולראות את הדברים באור אחר.
ולהבין שלכל דבר היתה סיבה,
וגם כשהייתה קשה,
היא היתה לטובה.
חמה ומיוזעת. ישראל. קיץ 2016.
כמו גם במדבר סיני 3300 שנה לאחור.
חכמי הקבלה אומרים,
כי לכל אחד מאיתנו ארבעים ושתיים תחנות גדולות וקטנות,
ארוכות וקצרות, לאורך מסע חיינו.
לפעמים זוהי תחנה מקורה, לפעמים ממוזגת,
ולעיתים היא רק תמרור שתקוע אי שם במדבר ואני ממתינה חשופה בשמש הקופחת.
יש פעמים שאני מגיעה אליה בנחת, רעננה ונרגשת,
לפעמים אני מגיעה חסרת נשימה ומגלה שהחמצתי,
והיו פעמים שלא ידעתי שהגעתי מוקדם מדי, ואני מחכה ומחכה.
התחנות הללו באות ללמד אותי דבר או שניים על עצמי, על העולם שבו אני חייה,
הן לא חסרות משמעות, הן לא חסרות תכלית,
ממש כמו המטען של הטלפון הסלולרי שלי, הן תחנות של תדלוק והעצמה.
חלק מהתחנות נעימות, חלק קשות לי וחלק אפילו אכזריות.
לחלק מהן קבלתי תשובות לשאלות של למה ולאן,
לחלק מהן התגלתה התשובה רק לאחר שנים,
אבל גם כשאני לא מצליחה להבין, גם כשנראה לי שהכל מקרי או חסר משמעות,
כל הפרטים קשורים לתכנית שאלוקים תכנן בעבורי ובעבור כל אחד מאיתנו בקפידה,
תכנית שנועדה לעזור לי לצמוח, לטפס ולהגשים את פוטנציאל היכולות העצום החבוי בתוכי.
חכמינו אמרו:" דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ" (מסכת אבות:ג':1)
הם מלמדים אותנו להתבונן ולא רק לדעת מאין באתי ולאן אני הולכת,
אלא גם עם מה באתי.
אילו אוצרות יש בתרמיל שלי, וגם מה עדיין חסר.
מה נותן לי כוח, מה גורם לי להתנשף, מה גורם לי להזדחל מאחור.
אבל איך מצליחים להתרומם מעל שגרת היומיום,
איך לא נותנים לחיים לרמוס את המקום המתבונן, המסכם,
וכמו בני ישראל בפרשה מנסים לראות את המכלול הגדול ומתוכו לצמוח?
לא צריך לחכות ארבעים שנה כדי לעשות את זה.
זה יוכל להיות בכל מקום, וכל שעה טובה לכך,
ומחר שהוא ערב ראש חודש אב,
זהו אפילו יום מסוגל שיועד להתבוננות פנימית. (כמו בכל היום האחרון של חודש עברי).
שלמה ארצי שר:
"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים,
איך נגיע לארץ חדשה?".
בשבת הקרובה כאשר תסתיים קריאת הפרשה,
יעמדו עשרות אלפי אנשים בארץ ובעולם ויכריזו יחד:
"חזק, חזק ונתחזק!".
המעבר מספר לספר מציין מעבר מתקופה לתקופה,
וכמו בחיים – כל מעבר הוא קשה אך אי אפשר בלעדיו.
לנפש לוקח זמן להשתחרר מצורת חיים אחת ולהתרגל לאחרת.
זו הסיבה לאמירת משפט החיזוק הזה.
אנחנו מזכירים לעצמנו את חוזקותינו ואת יכולותינו:
שיש בנו הכוח והאומץ להתקדם, להתחדש ולהשתנות.
יש כאן סיכום ביניים של הצלחות העבר,
ולקיחת אוויר אל חוסר הוודאות של העתיד.
ולכן עושים את זה ביחד כקהל.
כי הגיבוש נותן לנו את התמיכה והכוח.
כך במעבר הקרוב מספר "במדבר" לספר "דברים",
כך בכל שינוי שאני מייחלת לו בחיים.
שבת שלום
יהודית