שלום לכם חברים,
לרצות טוב בשביל האחר, זה נורא חיובי, נכון?
לדחוף ולשדל אותו ללמוד, להתפתח, להתקדם, להצטיין.
לתמוך בו, לעזור לו, להיות שם בשבילו בכל הדרך המפרכת.
לשבת בקהל ולראות אותו עומד בטקס קבלת התארים, בין כל הסטודנטים,
עטור בגלימה ובכובע.
לקבוע את התעודה הנכספת על הקיר ולשבת מולה ולדמוע מנחת, פשוט מנחת?
מה יכול להיות יותר חיובי מזה?
אז כמו תמיד, פרשת השבוע משמיעה את קולה האקטואלי.
בדיוק בשבוע בו מקבלים הילדים את התעודה,
ומפריחים את המחברות והספרים לחלל האוויר. (נו טוב, ווירטואלית)
קבוצת אנשים מכובדת,
משמיעה קול מחאה במחנה ישראל.
בראשם קורח.
פיקח, חכם ועשיר.
"וַיִּקַּח קֹרַח… וְדָתָן וַאֲבִירָם … וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם".
מהר מאוד עוברת המחאה הנקודתית, לפסים אישיים, ולכפירה באלוקים, ומבעירה אש מכלה ומכוערת.
וכך היתה תשובתם המחוצפת של דתן ואבירם לקריאת הפיוס של משה:
"וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה.
הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר.
אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם;
הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" (במדבר ט"ז:12)
העם שכל הלילה, היה חשוף לשיחות ההסתה של הדמגוג המניפולטיבי, קורח,
מתחיל להטות אוזן, ואחריה גם לב:
"וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל-הָעֵדָה, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"(במדבר ט"ז:19-1)
על פניו נראה היה כי קורח, הוא המנוע שאליו חברו כל החולקים,
האמת הסתתרה באהלו של קורח.
אשתו.
אשתו של קורח, דאגה לו.
היא רצתה לראותו מתקדם, מתפתח, צומח ומעפיל לראש הפירמידה.
היא רצתה לראותו בראש.
היא נתקנאה בכבוד שנפל בחלקו של משה.
נקודת המוצא שלה לא היתה נקיה, היא רצתה להתקדם דרכו.
וכאשר התמנה אליצפן בן דודו הצעיר של קורח,
היו עיניה רואות וכלות, ולא יכלה עוד לשתוק.
ואז דחפה ושידלה ויעצה.
דחפה אותם אל המוות:
"וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל."(שם:33)
אהבתה אותו היתה זאת, או אהבת עצמה?
ואשה אחרת היתה,
אשתו של און בן פֶלֶת, משבט ראובן.
שדאגה אף היא לבעלה, ורצתה כמו כל אשה אחרת,
לראותו מאושר צומח ומתפתח.
והבינה שמהפכת ההסתה שמשתוללת כאן ועכשיו במחנה ישראל,
איננה המקום בו אדם באמת גדל וצומח,
כי ממקום של חוצפה, ועזות וכפירה בטובה,
לא יוצאים דברים טובים.
היא היתה מודאגת מאוד מהאווירה, לאזניה הגיעו המילים המתגרות והמתסיסות.
בינתה עמדה לה.
היא חשבה עליו, מה נכון בשבילו, מה מתאים לו,
מה יעשה לו טוב באמת.
היא זנחה אולי את חלום הכבוד,
חלומה האישי היה גדול הרבה יותר.
נדרשה קצת נשיות, נדרשה גם קצת מניפולציה (הפעם חיובית) בעיתוי הנכון,
והוא וכל משפחתו נצלו.
אז בשבוע של סיומים, של תעודות.
זה המקום והזמן לעצור,
לשאול את עצמי שאלות קצת נוקבות,
לברר ולדייק,
כאדם, כהורה וכבן זוג:
החלום שלי זה הוורוד והזוהר, מתאים לי באמת?
הוא באמת נכון ומדויק לי?
המאמץ והאנרגיה שאני משקיעה בו, יובילו אותי למקום שטוב לי באמת?
הרצון שלי לראות אותם מתקדמים ומתפתחים בכיוונים ספציפיים,
מתאים להם אישית?
מגיע ממקומות נכונים?
אולי זה באמת רק הרצון שלי הכמוס, שלא הצלחתי להגשים בי,
שקורא לי וגורם לי לדחוף אותם?
נכון, עזרתי, ותמכתי, וקדמתי, ועודדתי ודחפתי, והם שיתפו פעולה.
הם למדו, ודברו, וכתבו, ונבחנו, ונגנו והרצו והתעמלו.
אבל אולי הם ממשו את הרצון שלי?
את החזון שלי?
ואולי צריך לחשב מסלול מחדש?
שבת של אהבה ושלום,
יהודית