שלום לכם חברים,
חכמינו למדו אותנו כי ‘אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין’, (בבא מציעא מב.)
ואילו בפרשת פקודי השבוע,
משה רבינו חושף בשקיפות מלאה את התרומות שתרמו עם ישראל לבניית המשכן.
ומפרט עד גרגר הזהב האחרון, מה נעשה עם כל דבר.
מדוע לא להשאיר הכל מעומעם,
ולתת לברכה האלוקית לשרות?
פרשת פקודי חותמת את ספר שמות,
תחילתו בבשורת הגאולה בימים הקשים של עבדות מצרים,
במילת הצופן “פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם” (שמות ג:17),
וסופו ב“אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן”(שם לח”:21).
בשדה הסמנטי של פעולת הספירה רועות מילים רבות,
משה רבינו אינו סופר, מונה, שוקל או מודד.
הוא פוקד.
ההבדל בין ספירה ומנייה לבין פקידה הוא שבשניים הראשונים האדם סופר לעצמו.
לכן ‘אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מהעין’,
כי כשאני סופרת שוקלת או מודדת,
אני נותנת שם ונוכחות לחומר,
הנוכחות אנושית שלי לא מותירה מקום פנוי לאלוקים .
אם הכול ‘סגור’ והכול ידוע,
לא נותר מקום למרחב שבו פועלת הברכה האלוקית,
המרחב הלא ידוע, המעומעם,
המאפשר לדברים בלתי צפויים להתרחש.
אך משה רבינו פוקד.
כאשר מתבצעת פקידה, היא מכוונת אל הדבר הנפקד.
החפץ או החלק שעד עתה היה חלק כמעט אנונימי,
חלק מריבוי גדול שעטף אותו,
מוזכר בשמו, מתייחסים אליו, מוציאים אותו מן ההעלם אל הגילוי,
ובכך פוקדים אותו בכל המשמעויות:
גם ספירה,
אבל גם גאולה.
החלק נגאל – נפקד מבדידותו ונהפך לחלק משמעותי .
משה פוקד את כל שלל החומרים שנתרמו באהבה,
בחום ובהתלהבות,
בהתמסרות ובמסירות,
כל גרגר זהב נפקד, כל גרם כסף מוזכר.
משה פוקד את החומר וגם את התנועה הפנימית שהביאה לתרומתו.
ספר שמות התחיל בפקידה:
‘לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי לֵאמֹר: ,
פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָים’. (שמות ג:17)
אותה פקידה החלה מתנועה קטנה,
מאנחה וזעקה המוזכרת בפסוקים לפני כן.
גם זה נפקד.
הצעקה נפקדת, וישראל נגאלים כי הם נפקדים.
ההשגחה האלוקית פונה אליהם,
ופוקדת אותם מן הבדידות והגלות בה הם נמצאים,
וכל תנועה מצטרפת ונחשבת,
כי הכול נפקד.
למילה פקידה יש משמעות שלישית – לידה.
“וה’ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה’ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר”,(בראשית כ”א:1)
הפקידה מולידה את החלק מחדש ומגלה את אורו.
כי הפוקד אינו עסוק בעצמו, וברצון לדעת כמה יש לו,
אלא הוא עסוק בנפקד, לפוקדו, לזוכרו ולגואלו,
ובכך בעצם להוליד אותו.
ויש אפילו משמעות רביעית למילה פקד, והיא – נחסר.
כמו “וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד”.(שמואל א’ כ’:25)
כשהיחס הוא של פקידה, אז מורגש מאד אם חסר מישהו.
באופן של מנייה או ספירה אפשר להביא מישהו אחר במקום,
אך באופן של פקידה, מי שאיננו – הוא חסר,
מקומו נפקד, והעדרו מורגש ולא ניתן למילוי.
פקד, גאל, נולד, נחסר –
כולם משמעות של מילה אחת,
המסיימת את חומש הפקידה הגדול.
כמו חוני המעגל,
גם אותי מקיפים מעגלים.
מעגלי שייכות, חברות ואהבה,
של משפחה, חברים קהילה ועם.
מתפללת שאצליח להיות פחות עסוקה בעצמי,
ולתת לכל אחד יחס של פקידה,
לגרום לו להבין כי הוא חשוב ומשמעותי בחיי,
שהוא אהוב ורצוי ומקובל.
חודש אדר ב’ יתחדש עלינו היום ומחר,
שיביא בכנפיו שמחת אמת.
חזק חזק ונתחזק,
שבת של שלום, אהבה וגאולה!
יהודית